ויחל היום ויצמד ישראל. יראה שבני ישראל עם היותם בשטים מקום הזנות עמד טעמם בם ולא פנו אל רהבים, אמנם העם הפחותים הערב רב שהיו עמהם הם חזרו לסורם והלכו אחרי הזנות, ומזה נמשכו גם אחרי אלהיהן, כי היו קוראות אותן לזבחי אלהיהן שיהנו משולחנם המגואל לא שיעבדום, ואחרי שהיו שם נמשכו גם כן להשתחות לאלהיהן, כי אלהות הרבה היה להם כדרכם, שכ"א עובד לאלוהו, ואחר כך נפלו ישראל בעבירת ע"א, וזהו ויצמד ישראל פי' נתחבר לערב רב בענין בעל פעור, כי משאר האלילים שהיו עמהם היו נזהרים, אמנם בזה טעו בחשבם שאין בזה עברה ואולי הוא מצוה לבזותה, אמנם טעו בזה מאחר שעבודתה בכך (ר"ש יפה):
קח וגו' והוקע אותם. ראשי העם לשפוט את העובדים, והוקע אותם את העובדים (רש"י סנהדרין ל"ח). ויתכן לומר שיקח את ראשי העם מן החוטאים להוקע אותם, ובזה כל שאר העם ישמעו ויראו מלעבוד עוד בשיראו שהחשובים שבהם נדונים (רא"ש). ובמ"ר איתא ראשי העם תלו על שלא מיחו בעוברים, וכ"א במכדרשב"י (שמות ד"ג ב') רישי עמא דידעו ולא מחו אתענשו בקדמיתא:
והוקע אותם. הוא תלי' כמו שמצינו בבני שאול (רש"י מסנהדרין ל"ד ב') ולשון הוקע פירש"י (ירמיה ו' ח' יחזקאל כ"ג י"ז) הוקעה לשון חבור ותקיעת עץ בארץ הוא, ע"ש. נראה דעתו לחבר הוקע עם תקע, ותקעתיו יתד במקום נאמן, שענינו חבור דבר על ידי נעיצה. אמנם פירוש זה יתכן שם בבני שאול שהיו תלויים ועומדים שבעה חדשים ממוצאי י"ט ראשון ש"פ עד מוצאי י"ט אחרון ש"ח (ע"ש בילקוט) ושייך למקרי תלייתם ענין חבור שהיו מחוברים בעץ זמן רב, אבל תליית מצוה שאין משהין אותו כלל על העץ דאחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים מצות תלייה בלבד (סנהדרין מ"ו ב') איך יתכן לקרוא תלי' כזו ע"ש חבורו, שכמעט אין העין שולטת בהחברותו על העץ. ואפשר שדעת רש"י דכמו בבני שאול לא חשו על לא תלין מטעם דאמרינן (יבמות ע"ט) מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסי', הכא נמי לא חשו על לא תלין, וקצת דייק לישנא דקרא הכי, שאמר והוקע נגד השמש שיתפרסם העונש. ואם נוסיף עוד לומר, דמהך טעמא לא דייקו גם באופן התלי', בהקפת ידיו זו ע"ג זו ולתלות בידיו (כבמתני' דסנהדרין מ"ו) כ"א כדרך שהמלכות עושה לתלות בצואר, א"כ יהיה לנו טעם מרווח שהוציא הכתוב ענין התלי' בלשון הוקעה להורות גם על אופן התלי' שהיתה מן הצואר, כי קוע בלשון ארמי צואר, ממסמס קועי' דמא (חולין כ"ח), אי קועיך לזוגא (ע"א כ"ט) ואפשר דמטעם זה שינה המקרא כאן ולא אמר ותליתם אותם כמו שאמר בתליית מצוה ותלית אותו על עץ, להורות בלשון הוקע על שנשתנה באלה מבשאר נתלים. והדבר צריך ביאור, ודע דיב"ע תרגם הוקע צליב, ואונקלס תרגם וקטול:
בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר (רש"י), אמנם להרחיק מדות מגונות כאלה ממנו ית', יש לפרש לשון קנאה בו ית' ע"ד אחרת, והוא, מצאנו שדמו הנביאים תערובות הרשעים עם הכשרים לתערובות סיג עם הכסף, וכן כליון הרשעים מבין כשרים קראו הנביאים בד"מ לשון צירוף, כמו שיטוהר ויזוקק הכסף ע"י הסרת הסיג והפסולת ממנו כן בביעור וכליון הרשעים מבין הכשרים הם נשארים טהורים וזקוקים, בל ילמדו ממעשיהם הרעים. מזה אמר (ישעיה א') ואצרוף כבור סגיך כלומר אכלה ממך המורדים והפושעים, וכן (זכריה י"ג) וצרפתים כצרוף את הכסף, ובדרך כלל על הסרת בלתי ראויים מבין הראויים אמר (שופטים ז') ואצרפנו לך שם, והוא דמיון אמתי, כי כמו שהמצרף בהסרת הסיג והפסולת אין עיקר כוונתו לאבדו מצד עצמו כ"א אמנם רק ליציאת הכסף טהור ומזוקק, ככה אין תכלית כוונתו ית' באבוד הרשעים מצד עצמם לנקום בהם כ"א אמנם תכלית המכוון ממנו ית' הוא לבערם מן העולם בל ירשיעו את אחרים ופשתה צרעת מחשבותיהם הרעות גם באחרים ויבחרו בדרכיהם הרעים, וכן העונשים הבאים על האדם אינם מצד הנקמה חלילה כ"א לטהרו ולצרפו בל יוסיף להרשיע, ומזה אמר (משלי י"ז) מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' ר"ל כל כוונתו ית' ביסוריו הוא לבחון הלב ולברר אותו להיות טהור ונקי מכל חטא בל תשרש ותתפשט בו הרע יותר, כדמיון צירוף הכסף והזהב, שאינו בעבור הסיג והפסולת מצד עצמו רק מבחינת הכסף והזהב, וכענין שאמר (איוב כ"ג) בחנני כזהב אצא. והנה שם צורף מתורגם בארמי קנאה, ויתנהו לצורף מתורגם ויהבי' לקנאה, וכן הצורף בזהב יקרענו (ע' ערך קן) והיא מלה עברית, כי (בדה"א ב' נ"ה) הה הקינים פירש"י הם הצורפים, ע"ש. ואפשר שמענין זה אמר (יחזקאל ח') סמל הקנאה פי' פסל שעשהו הצורף, והוסיף המקנה ר"ל המכעיס והוא לשון הנופל על לשון. ויתכן שעל כוונה זו אמר (יואל ב') ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו, ענין ויקנא לארצו ישער את הארץ שהיא כבר מזוקק ומצורף מחלאת העונשים וראוי לרחמים ולחמלה, ולזה תיב"ע שם ויקנא לארצו ויחס על עמי' (ע"ש רש"י), ומזה יש לבאר מלת קנאה הנאמר ממנו ית' (ישעיה ט"ו), כי אחר שדבר מתשועת הצדיקים אחר מפלת הרשעים, חתם ואמר. קנאת ה"צ תעשה זאת, ירצה להיותו ית' מתלבש במדת הקנאה שהוא לצרף ולטהר את הצדיקים לבלי היות תקומה לרשעים ביניהם. (ויונתן בן עוזיאל הבין לשון קנאה כבשאר מקומות ענין כעס וחמה, ולכן שינה בתרגומו לתרגם במימרא דה' צבאות תתעביד דא), ויש להבין בד"ז לשון וקנא את אשתו (הנאמר בפ' סוטה) שהוא לרז"ל ענין התראה, שמתרה לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני, כי כוונת האיש שתהיה האשה טהורה ונקיה מכל חשד, זקוקה וצרופה מלהבאיש ריחה בהסתרה במסתרים עם איש אחר, כי בזה תוריד כבודה ותוציא לעז על בניה, ויהיה וקנא את אשתו, רוצה לצרף אשתו להסיר ממנה חלאת וסיג החשד (ריין, פערדאכטסלאָס ערהאלטען); ואפשר שמזה הענין הוא לשון קנאה הנאמר ברחל (בויצא) ותקנא רחל באחותה וכמ"ש רז"ל קנאה במעשים הטובים, אמרה לולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים, כלומר ייחסה לאחותה זכוך וטוהר המעשים יותר ממנה, כי עלתה עלי' בפעולותי' המזוקקים וצרופים ביותר, אשר מסבתם זכתה לפרי בטן, ואת נפשה האשימה הצדקת שבעונה לא זכתה לבנים, לכן בקשה מיעקב לתת לה בנים משפחתה תחתיה, שהוא היה המובן במאמרה תחלה הבה לי בנים (עמש"ש); וכן משה למדת ענותנותו הגדולה לא שיער בנפשו היותו זוכה אל הנבואה מצד מעשיו, רק החזיק את כל אדם מישראל ראוי למעלה זו, לכן באמור לו יהושע לכלוא את אלדד ומידד במחנה השיב אליו. המקנא אתה לי, כלומר התחשוב לייחס לי לבד זכוך וטוהר המעשים, עד שמצד זקוק וצירוף פעולותי אני ראוי לנבואה. וכן כאן במעשה זמרי היתה ממדתו ית' לכלות הרשע הזה ולבערו מן העולם לבלי תתפשט ארס תאות הזנות לכלל ישראל, הנה ביעור הרשע הלזה כדי להחזיק כלל האומה בטהרת הזיקוק והצירוף קרא. קנאתי, ר"ל הצירוף שהיה ראוי לעשות מצדי, על זה אמר בקנאו את קנאתי בתוכם. הוא הגדיל לעשות הצירוף לטהר את ישראל מה שהיה מוטל עלי לעשות. ולפי המבואר בזה יהיה שם קנא דומה לשאר שמות המתהפכות כמו כבש כשב שמלה שלמה. כן קנא נקא, כי מצאנו עמר נקא (דניאל ז') וכן (יונה א', יואל ד') דם נקיא נכתב באל"ף:
לכן אמור. יב"ע תרגם אמר ליה, כי היה ראוי אמור לו, ולי נראה שאין מלת אמור לשון הוצאת דברים בפה (זאגען) כ"א לשון התנשאות ורוממות (עמפאָרהעבען) כמו האמירך היום, אמרו לאלהים (תהלים ס"ו) לפי שפינחס היה מבוזה מצד היותו בן בתו של פוטיאל שהיה עובד גלולים, ולסבת המעשה הנפלא שכרו אתו להתרומם למעלת כהונה, לזה אמר תחלה בדרך כלל, לכן אמור. לסבת מעשה נפלא כזה ההתנשאות ראויה (הירויף עמפאָרהעבונג) ואחר כך מבאר ענין ההתנשאות הנני נותן לו וגו'. מלת אמור הוא מקור אף שהפ"א בשו"א וישמש לשם פעל (נאָמען ווערבי) כמו עשה צדקה ומשפט (משלי ל"א) שטעמו עשיית, כן אמור טעמו אמירה. ואין כאן לשון קצר במקרא:
את בריתי שלום. ערש"י, ורב"ח אמר ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו. ומה יהיה שכרו על זה אמר והיתה לו גו' שהכהונה תהיה לו נצחית. ולי נראה מלת שלום נגזר מפעל שלם שהוראתו שלימות ותמימות הדבר, כשנמצא כלו כמו שראוי להיות ולא חסר ממנו כלום (פאָללקאממען) ורבותינו הבינוהו על שלמות הגוף בלתי מום, אמרו (קדושין ס"ו ב') שלום כמו שלם דהוי"ו קטיעא. ולהיות שהתורה במצותיה תביא אל תכלית שלמיות הנפשיות אמר שלמה עלי' (משלי ג') וכל נתיבותיה שלום. ואמרו בספרי על וישם לך שלום, זה שלום תורה, ולהיותו הוא ית' השלם באמת בכל מיני שלמיות, מתואר בשם שלום, ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו') ואמרו (שבת י' ב') השם גופיה אקרי שלום. והנה הכוונה העליונה ית' היא שישתלמו ברואיו ובפרט מין האדם, שישמש כל כחותיו הגשמיות והנפשיות להתעלות ממדרגה שפלה שהוא בה אל מדרגה יותר עליונה, ובהגיעו אל מדרגה זו המכוון בו, היא היא שלמותו, שבזה הוא שלם תמים שאין חסר לו עוד, והשגת שלמות זה יש לו מדרגות שונות, בני נח ישיגו שלמותם בשבע מצות שנצטוו, וכשאינו משתדל לקיימם הוא מחוסר השלמות המכוון ביצירתו, וכשיקיימם הוא שלם לפי מדרגתו בבריאה, על שלמות זה אמר (דברי' כ' י') וקראת אלי' לשלום, שהוא כולל בין שלום המדיני הנצרך לחברת בני אדם, בין שלום הנפשי, הם ז' המצות המוטלות עליהם לשלמותם, כי מחוייבים לקבל עליהם ז' מצות בני נח, כמבואר שם. - וכן הישראלי בעוד שלא קיים מצוה מן המצות המוטלת עליו הוא חסר השלמות המיועד לישראלי, ובקיימו אותה הוא שלם. והכהן אף שקיים כל המצות המוטלות על ישראל, כל שלא קיים גם המצות המוטלות עליו כהונתו, הוא מחוסר שלמות נפשו, כי מצות התורה יש להם סדר מיוחד כפי הכנת נפשו, ואדון כל ית' חקק מצותיו לפי ערך ומדרגת הנפש, ידע כי זרע אהרן נפשותם מוכשרות בכחות יקרות בשיעור רב יותר מכל שאר זרע ישראל, לכן הבדילם לעבודתו במצות יתירות על כל ישראל, והם מקבילות נגד נפשותיהם המעולות במדרגה יותר מישראל. והנה פינחס טרם עשותו פעולה זו הנכבדת לא היה מצד נפשו רק במדרגת ישראל שלא היתה הכנה בנפשו להשתלם יותר, ועל ידי מעשה זו נתעלה בנפשו ממדרגת ישראלי, ונשתנה תכונת נפשו להתעלות ולהיות שלם יותר להיות כהן להשם, וקיום מצות המוטלות על הכהן הוא שלומו כלומר שלמות נפשו, כי לפי ערך תכונת נפשו כעת, אם יחסרו קיום מצות כהונה הוא חסרון לפי גודל ערכת נפשו:
ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר בה יכפר בעדם:
ראש אומות. כל קבוץ גדול של בני אדם שיש לו מנהגים ונמוסים מיוחדים נקרא עם (פאָלק, נאטיאן), וכשיש לאותו הקבוץ חקים ומשפטים הצריכים לסדור ותקון המדיני יקרא גוי (שטאאט), ובבחינת השררה והממשלה המשגחת על קיום וסדר המדינה כשהיא ביד איש אחד יקרא הגוי ההוא ממלכה (קאֶניגטהום) וכשהיא ביד אנשים רבים ונסיכים יקרא מסכה (אריסטאָקראטיע), וכשיהיה הגוי מושל על עמים וגוים רבים יקרא הגוי המושל בערך שאר העמים המונהגים על פיו בשם אומה, מלשון אם שהיא בערך אליהם כערך האם אל הבנים (מוטטערפאָלק), וכל הקבוץ כולו יקרא לאם (רייך) כמו ולאם מלאם יאמץ (רש"פ). ועמ"ש ר"פ תולדות:
